חפשו את החוט

חפשו את החוט המקשר בין הבדים, העור והטקסטורות – ומצאתם את מרחב הצורות והתכנים של חגית שחל. אמת, בפוסטמודרנה של המעטפת והחזות החיצונית כבר פגשנו אמני-טקסטורות ויותר מאמנית אחת העוסקת באריג ובחוט, אם כפנלופה ואם כאריאדנה. אלא, שבעוד אמני המירקם החיצון מהעשור האחרון באו לשלול את ה"מהות" ולהותירנו אך ורק בדילמה של הפיקציה החיצונית והדקיקה, ב"לבוש", הרי שחגית שחל מתלבשת למען להיחשף. ונדמה לי שהיא – ביציאתה-צורך-חדירתה-העצמית – נדמה לי שהיא נוגעת במהותי, במהותה שלה.
טקסטילים, אורנמנטיקות, מירקמי-אריחים – "המישטח התומך", התשתית החזותית שממנה יוצא הציור הזה מסגירה את הכל: טקסטורות קישוטיות. אנו, שהורגלנו לאחרונה לפרובוקציות פמיניסטיות בתחומי האשה המקשטת-מתקשטת, ספק אם זכרנו את ההקבלה הלשונית בעברית העתיקה בין "קישוט" לבין "קושטא" שמשמעותו אמת ויושר. ספק גם אם חגית שחל מודעת למילונאות זו, אבל אין כל ספק שהיא יוצאת מהקישוט כדי להגיע אל האמת שמעבר לו. היבלע השטיח את הדמות שמעליו, או שמא תגבר האשה על רקעה? הציור כתהליך לידיעה-עצמית.
שהרי, נקודת-המוצא שלה אינה סתם קישוט בעלמא, אלא קישוטי רצפה. הבדים שלה – שטיחים, מגבות וכ"ו – מונחים על הארץ ודיוקנאותיה-העצמאיים כולם במצב שכיבה. שמא נאמר, מצבה של המועמדת לדריכה-דריסה? או, מוטב: הנתעלם ממצב השכיבה כמצב של חשיפה פסיכואנליטית המגלה את האינטימי מכל? שהרי, אף תקריבי-הראש החוזרים בציורים הללו מבטיחים לנו חללי-הרהור, הנרמזים אף באי-אלה תנוחות-הרהור. ולחילופין, אם לא להיפוכין, מצב השכיבה כמצבה של האשה המפתה, כדימוי אירוטי של פנטזיה גברית. והרי לנו הדואליות.
האם היא נהנית או סובלת שם על הרצפה? האם היא נחה? משתזפת? או, כלום אין היא מתייסרת (חלום רע? כאבים?), או כועסת? ואולי היא רק מדגמנת את מצבי הנפש הללו? הציורים השונים, הדיוקנאות-העצמיים הללו, אינם מבטיחים תשובה חד-משמעית. הם מקפידים להותירנו בדו-משמעי. מחד-גיסא, היפוי העצמי, ההתקשטות, מכירת הדימוי, כדוגמנית המדגישה איפור-השפתיים, צביעת-הצפורניים, צביעת-השיער (גם כשהיא משתזפת, היא "צובעת" את עורה), החלפת בגדים, תאורה נכונה על חלקי-הפנים... ומאידך גיסא, הספק הגדול הנח על התיאטרון החזותי הזה, ספק הטובל במלנכוליה הנוכחת אף היא. ראו כיצד האדימה את שיערה ככתם מושטח ההופך לכתם דם כמעט. האם חגית שחל מדגמנת על הבדים, או האם היא נחשפת בהם באומץ? שניהם גם יחד. ברמת התאחדותה עם הטקסטילים הדקורטיביים – אף היא מתייפה-מייפה ולפיכך מסתירה ומתרחקת מאתנו. ברמה זו, בה מתחכך הציור בדוגמנות ובמודעות-פירסומת של פלקטים ו"עתונות-נשים", מציע הציור הולכת-שולל ובדיות. אך, משהו חזק יותר בציורים הללו מרימם מעלה כדי להזמיננו לדיון אישי-ציבורי במצבה של האשה המדגמנת, האשה המתייפה, האשה-אובייקט. בל נתעלם, איפוא, מהאלגנטיות המופגנת בתכני הציורים ובצורותיהם: חגית שחל מציעה לנו "ציור אלגנטי" (לא בדיוק ערך מבוקש במחוזות האוונגרד שלנו) רק כדי לקרוע בו צוהר אל ה"מעבר לאלגנטי". הרנסנס האיטלקי ראה ב"חן" ערך עליון? ב-1992 אנו כבר מזהים "חן נשי" כמניפולציה, וזו עומדת למשפטה האוטוביוגרפי של האמנית, מומחית לחן.
לפיכך, נאתר כאן תודעת "פופ-ארט", אך יותר מזאת, נמצא לפנינו ציור פוסט-מיצגני ואישי מאד שעניינו יחסים בין דימוי, מניפולציות ואמת-אישית.
במישור השפה הציורית, חגית שחל אינה מסתירה את חובותיה, ובעיקר חובותיה ל"ציירי-נשים" מודרניסטיים כמאטיס, קלימט ואנדי וורהול (של שערי המגזין "אינטרוויו"). היא, שכבר היתה עמוק בהפשטה פעולתית (דה-קונינגית), אף כי לירית יותר ומעט-פיגורטיבית, נוקטת עתה בפוליפוניה של כלים, מריאליזים. צילומי (ראשית הציור בצילום-עצמי אוטומטי ממצב שכיבה) ועד להפשטה אקספרסיבית. בריאליזים הצילומי הרי היא במסלול התדמיות, בעוד בהפשטה האקספרסיבית היא במסלול החשיפה. בין לבין, היא מפעילה עלינו מניפולציות נשיות, היא מביימת את עצמה באופן העשוי להזכיר את צילומיה העצמיים של סינדי שרמן (אף היא במצבי שכיבה, לא אחת), אף כי בפחות הקצנה מלודרמטית: הנה היא לופתת את גרונה בתאורה כחולה-סגולה (האם היא במצב ארוטי "כחול", או שמא בסיטואציית חנק?), והנה היא מוארת באור חמים של אשה נינוחה, והנה היא מוארת בתאורה מלכותית (תאורת סטודיו? תאורת קולנוע?) של ה"חולמנית"... דומה, שמירב הדימויים השוביניסטיים של האשה יאותרו בציורים הללו – האשה המפתה, הפגיעה, הרכה, התלושה... ודאי, שחשיפתה את עצמה בעירום, עם המבט הקר ונטול-המבע ועם צבעוניות-הגוף הפריז'ידית – ודאי שכאן הגיעה התמסרותה ל"נשי האובייקטי" לאחד משיאיה. אלא, שרוח הסירוב המאופק והחיפוש אחר האותנטי האישי מבקשים לעקר את הדימוי המוסכם, יהא זכרי או אחר. וכך, בעצם, המתח הפלסטי שבין הדו-מימד הטקסטילי (שברקע) לבין התלת-מימד של האשה המיוצגת טמון גם מתח מטאפורי: הסירוב להשטחת האני.
משהו אירע בתהליך היצירה: הטיפוח העצמי התרופף, עבודת המכחול הפכה פחות "גרפית" ועצבנית יותר, אקטיביות "פרועה" הגיחה אל מישטח ה"חן", האלגנטיות במשבר: הפנים התארכו לפתע במין נמסות אי-ריאלית, האיברים עוותו מעט, צואר ושיער דהו בחוסר סובלנותו של המכחול, הצללת חלקי הפנים קצרת-רוח יותר, הטחות המכחול קופצות אל האורנמנטיקה של השטיח, מריחות המכחול פחות אלגנטיות, נותנות פחות דין-וחשבון על הופעתן. כלום מקרה הוא, שבעבודות אלו גם הוסר האיפור מעל פניה של חגית? ושעיניה אדומות יותר? האם מקרי הוא, שהצבעוניות והתאורה הפכו "מתות" וגובלות בתאורת גווייה? לרגעים אף נדמה לנו, שהדוגמנית הזוהרת שלנו מתה ועיניה עיני זכוכית. כלום השתנה מצב השכיבה ממצב הארוס למצב המוות?
כך או אחרת: במעבר מאולפן-צילום-הדוגמנות אל חדר-הקירור של המתים עברה האשה כגוף ממצב המוות של העדר האותנטיות למצב החיים שבהכרה העצמית במוות המטאפורי.
סופו של התהליך, נכון לעכשיו: השטיח, השטיח הפרסי בלבד. אותו שטיח שכיכב מתחת לדיוקן-עצמי לוהט בציור מוקדם יותר. גופתה של הדוגמנית הוצאה, ומוטב נאמר: האמנית ניצלה. נקודת-המוצא האריגית (אותו האריג הנשי המזרח-תיכוני המשמש לקישוט הבית, הקן) היא גם סגירת מעגל של אשה-אמנית החוזרת אל עצמה בעיניים פקוחות. האם צמד פרחי השטיח הוא העיניים שנפקחו? האם מספר לנו השטיח, שהאמנית קמה על רגליה ויצאה אל העולם?

ד"ר גדעון עפרת