של מי, בעצם, הדיוקן הזה?
ד"ר אראל שליט, פסיכואנליטיקאי יונגיאני

עם המצאת המצלמה והתפתחות הצילום ירדה קרנם של ציורי הדיוקן. צילום האינסטנט מוכן בן-רגע, נגיש ופשוט, לעומת העמל הרב שיש להשקיע בציור הפורטרט. השימוש הנרחב במצלמה ופשטות האוטומטיקה ביטלו כמעט כליל את הצורך לשבת מול צלם מקצועי. היום, עם הדיגיטליות הממוחשבת, התרחקנו עוד יותר והגענו לייצור ולהפצת המונים, בהושטת-יד קלה ובלחיצה על כפתור. אפילו שיפורי הרטוש הם חלק מהמעבדה הגלובלית – כל אחד יכול להעתיק, לשנות, להדביק ולמחוק.

אבל כל התפתחות מגיעה בשלב מסוים לשיאה, לנקודת השבירה שבה נולד הצורך למצוא את הניגוד לעצמה. כאשר הקלות והמהירות, הרדידות וההעתקה הופכים לנקודת המבט העיקרית, אזי מתגבש הצורך באמיתוּת, בייחודיות ובעומק של רוח וחשיבה: נולד מחדש הצורך בציור הדיוקן שימצא זהות אותנטית, תלת-ממדית.
באותו רגע עצמו נעשה הכל מורכב יותר, ואנו שומעים את עצמנו שואלים:
של מי, בעצם, הדיוקן הזה?

בתצלום חובבני של ילדים, משפחה וחברים, אין ספק מי הוא האדם שבתמונה וכי התמונה היא של האדם המצולם בה. אך בצילום המקצועי ניכרת בבירור נוכחותו של הצלם, ובוודאי כך בצילום האמנותי. בדיוקן המצויר, הגבול בין האמן למושא הציור מיטשטש עוד יותר.

בשנים 1906-1905ישבה גרטרוד שטיין שמונים פעם לפני פיקסו, ובכל פעם הוא מחק, ולמעשה השחית את פניה. רק מאוחר יותר צייר אותה, מזיכרונו. האם רק היא זו שנמצאת בדיוקן שצייר? האם איננו מזהים שם גם את פיקסו?
כשמסתכלים בציוריו של לוסיין פרויד, רואים מיד כיצד חילץ מוטיבים ארכיטיפליים מנשמתו של מושא ציורו. הוא השתמש בדמויות שלו על-מנת להדגיש ולגלם בהן, אמנותית, נושאים אוניברסליים ובייחוד היבטים של מין ומוות, ארוס ותנטוס שהיו חשובים לו. הוא צייר כאילו היה פרויד הפסיכואנליטיקן שהמטופל שלו משקף את טרדותיו הקאונטר-טרנספרנציאליות, וכך העלה את המטופל קורבן. אבל לו, בניגוד לפסיכואנליטיקן, היה החופש לעשות כן.

חגית שחל מתייחסת לאדם שאת דיוקנו היא מציירת באופן שונה. היא מאפשרת את מלוא הביטוי של זהותו האישית. היא מוציאה לאור את החיות, את הנשמה ואת קווי האופי, ואלה מתמזגים עם תווי-פניו של האיש בעומק שהופך את הציור תלת-ממדי ביותר מרמה אחת – מושא הציור ואופיו, ומגע-ידו של האמן ונשמתו.
זהו הניגוד הגמור לארעיותם של הייצור ההמוני והחיקוי. זהו שיקום העומק האנושי לאחר הפירוק הפוסט-מודרני.

בתיאטרון הקלאסי עטו השחקנים מסכה, 'פרסונה' (משורש המלה person). המסכה הסתירה את פניו של השחקן ואיפשרה לקול הבוקע מהעומק הארכיטיפלי להישמע – per sonare”באמצעות הקול'. כלומר: עלינו לשים לב לא רק לתווי הפנים של הבשר אלא גם להבחין ולשמוע את עומק האישיות. כך, למשל, מבין האלים היווניים, הֶסטיה לבדה אינה מופיעה בציורי האמנות. הֶסטיה, אלת האח הבוערת, ממלאת את הבית ואת הנפש בחום וברגש, בדאגה ובחמלה. היא פנימיות טהורה ומשום כך אינה יכולה להתגלם בזכות עצמה, מאחר שאינה קיימת מוחשית. אך בלעדיה הבית קר, ריק ומנוכר. בציור-דיוקן מעמיק ורב-משמעויות אנו מגלים את סימני ההיכר של הֶסטיה בצבעי הרגש ובביטויי הרוח הקמים בו לתחייה.
האמן, כפי שעושה חגית, מצייר את האדם ומסייע להוציאו לאור על-ידי שילוב תווי הפנים בסובייקטיביות הפנימית.

ד"ר אראל שליט, פסיכואנליטיקן יונגיאני, מחבר ספרים ומאמרים. ספרו "הגיבור וצלו: היבטים פסיכו-פוליטיים של מיתוס ומציאות בישראל" יצא לאחרונה לאור במהדורה חדשה (באנגלית).

back to home page