Israel through Portraits, the National Museum of Slovakia, Bratislava 2008

Israel through Portraits


The Paintings of Hagit Shahal


The need to collect memories of the world around us is part of the human nature. Whether it is a landscape of wild nature, urban landscape such as the Manhattan skyline, or man-made monuments such as the pyramids in Egypt or the Eiffel Tower, the marks of time and place make our life experiences more exciting. Moving from one setting in life to another, we gather memories of the people we meet, or hope to meet, in order to better understand the world.

Throughout history, portraits have served as tools for such purpose. This genre, which is one of the oldest in the fine arts in general and more specifically in painting, went through many transformations as society evolved. In some periods it gained better recognition and appreciation than in others, but it still serves as a mirror that reflects physical attributes as well as inner personalities.

Although recent discussions indicate a renewed appreciation towards painting over the past few decades, there are still voices declaring "the end of the painting era", or at least pointing out to a real crisis – a crisis, which may be more relevant to portraits than to any other genre in the fine arts. I assume that in this day and age, it is not easy to relate to this genre on the emotional level. Sometimes it is even conceived in a negative light, and there is no wonder that many artists avoid it. Yet, working on portraits expresses the desire and the ability of the artist to revive this neglected genre by imprinting their impressions of human figures – a global trend which is also an Israeli one.

In a survey of Israeli art history in the 20th century one can find a few proclaim artists, whose talents focused mainly on portraits, such as Pinhas Litvinovsky, Avigdor Arikha, Haim Glixberg and others. Yet, in the professional conventions of recent years the center of discussion went to the works of Hagit Shahal who is rightfully considered one of today's prominent Israeli portraitists. 

Hagit was born in Tel-Aviv and in an early age became a visual art student at The Free Academy in The Hague, Holland. After completing her studies, she returned to her "home town", where she lives and creates today. From the early 1970's she has not only been very productive and passionate about her work, but has also presented her works in exclusive and other exhibitions in prestigious museums and galleries in Israel and throughout Europe. Some of her paintings are part of the permanent collections at the Israel Museum in Jerusalem, and at other private and public collections. These days, about a dozen of her paintings are exhibited at the Opera Gallery in London.

Both the local artists and art critics welcomed Hagit with open arms, and accepted her as a young talent in the mid 1970's. However, they soon discovered her distinctive artistic views in contrast to those traditionally accepted in the Israeli art. 

On the one hand, Hagit became a part of the cultural life in Tel-Aviv. On the other hand, she chose not to associate herself with certain groups and guilds. Much of her time was dedicated to shaping her personal artistic beliefs through creation. The development of her painting through the 1980's and 1990's is clearly evident. Today she is known as a painter of multi-genres, but mainly as a portraitist. 

In one of her interviews she referred to herself as a "lonely wolf", though I think of her more as "The Cat that Walked by himself" by Rudyard Kipling. On a side note, I must mention that a few street cats visit her studio's back yard to get food and sometimes to model for paintings... Indeed, I saw in her studio a painting of a cat that had all the characteristics of a portrait, rather than being just another painting of an animal. It is not surprising that thinking of her works, the old British author came to mind. It was Kipling who argued that one of the main forces dividing humankind is the tension between east and west. This duality is part of everyday life in Israel, and as such it also influences fine arts. In contrast to some of her colleagues, Hagit's has universal views of the world, which is evident in her painting. 

We can not get into further details about this topic, but it is possible that this is the reason she gained much success as a illustrator for ABC News in the US, and was later offered a similar job for Channel 2 in Israel. In this capacity she also drew court illustrations of John Ivan Demianuk, who was accused with against humanity during WWII and Yigal Amir, who was convicted in association of Israeli late Prime Minister Isaac Rabin.

It appears that her work for the Israeli daily Yediot Ahronot adds to Shahal's experience mainly as an illustrator, yet in a careful examination of the original works, all the characteristics of a portrait are evident. Some of the paintings remind us of concise sketches, where the head, neck and shoulders of a person are visible. On the newspapers, which are exhibited next to the original paintings, these figures look a bit different, as if they receive the mark of time. These two levels, which make up the main focus of this exhibition, allow the viewer a chance to relate to Israeli daily life. Local political figures such as Ehud Barak, Benjamin Netanyahu and Haim Ramon, stand side by side with figures of the international politics, such as Bill Clinton, Miloschovitz, Nasrallah, King Hussain of Jordan, etc. One might see in such works as portraits made to order, but in this case, its uniqueness is emphasized by the interaction with the viewer, in addition to the plain dialogue between the artist and the model.

Shahal also sees Israeli culture through portraits. Portraits of artists and scholars make for another important group in the exhibition. Some of these paintings were published in the newspapers, such as the one of known Israeli playwright Hanoch Levin, or that of the bohemian figure Dan Ben-Amotz. Others, such as that of singer Yehudit Ravitz, actor Joshua Bertonov, journalist and man-of-peace Abie Nathan, and well proclaimed poet Agi Mishol, among others, where exhibited elsewhere. 

Hagit's diligent treatment of her models does not end with visual resemblance to the original, but in added hidden characteristics layers of their personality, which she manages to catch in many cases. 

Hagit's self-portraits make up her visual autobiography. The dozens of self portraits she made over the past two decades indicate a lasting self observation of her personality and her art. Some of which, mainly from the 1990's are sensual and freely painted, while in more recent self portraits a more strict self examination is evident. Yet in all of them an evident skill is evident to catch not only the facial depiction but also that of the soul. This enables attribution of different values that ties the artist with her persona, the same persona that according to Carl Gustav Yung, one of the main figures in modern psychology, is defined by the way a person is viewed by others. I see various sets of Hagit's self portraits as experiments in different styles, in search of one to call her own. A quick expressionist illustration, wide and free brushstrokes and wild charcoal on paper drawings change in time into a style which is almost classic, yet very personal. 

Out of a huge stock of portraits of Israeli figures of various sectors, we chose to exhibit the limited few of people of the artists close surroundings. Beni Perlman, Daniel Matiuk and others represent the people of Israel, as Hagit feels it. They are typical of her and have all her distinctive artistic characteristics represent. As in all portraits, Hagit make use of photographs on the first few stages of her work, and after careful examination and strict choice of materials, she enters the discipline she mastered and is most familiar with, which is actual painting. 

In her first solo exhibition in a museum, the Israeli artist presents more than fifty portraits of various techniques on canvas and on paper, alongside the original newspaper pages in which they were published. Together, they make a mosaic of faces that reflects the face of the state of Israel, which celebrate these days its 60th anniversary of independence. 

Tanya Sternson
Art Curator 

The exhibition, an initiative of the SNM - Museum of Jewish Culture, was made possible through a cooperation between the Israeli Embassy in Bratislava and the Slovak Republic, and is presented at the Slovak's National Museum. 


ישראל בדיוקנאות


ציוריה של חגית שחל


הרצון לאגור זכרונות מהעולם הסובב אותנו הוא טבעי לבני אדם. נופי טבע פראי ונופים אורבניים, סממני הזמן והמקום, מעשי יד האדם דוגמת מגדל אייפל של פריז או פסל חירות של ניו-יורק הופכים את חוויות חיינו למרגשות יותר. במסע מנוף לנוף מתאספים לזכרונותינו דמויות של אנשים שפגשנו, או רצינו לפגוש, בכדי להכיר את העולם במלאו. וכאן מגיע לעזר הדיוקן, אחד מהז'אנרים העתיקים באמנות פלסטית בכלל ובציור בפרט. אומנם, ז'אנר זה עבר גילגולים יחד עם התפתחות של ציביליזציה, הוא ידע עליות ומורדות במיוחד במאה העשרים. אך שימש ומשמש עדיין מעין ראי שבאמצעותו אנחנו מתבוננים בסביבתינו ולמעשה, בעצמינו.

הדיון וההערכה מחדש של אמנות הציור במספר עשורים אחרונים לצד ההכרזות על "קץ"/"מות הציור" או במקרה הטוב יותר, על "משבר הציור" מחמירים עוד יותר כאשר מדובר בדיוקנאות. אני מניחה כי מבחינה רגשית לא תמיד קל בימינו לעסוק בז'אנר זה מפני שהוא לפעמים נחשב כ"סיטרא אחרא" . אך העיסוק בו מבטא את רצון ויכולת האמן להטביע את דימוי העת על ידי הטבעתם של דמויות אדם. מאז ועד היום זה, מתחולל הן כתופעה גלובלית והן כתופעה ישראלית.

יש לזכור כי בתולדות האמנות הישראלית של המאה ה-20 מוכרים מספר אמנים שהקדישו את כישרונותיהם בין היתר גם לציורי דיוקן. הבולטים שביניהם, למשל, פנחס ליטבינובסקי , חיים גליקסברג , אביגדור אריכא ואחרים. בשנים אחרונות במרכז שיח מקצועי הנערך בנושא בשנים אחרונות, לא פעם ולא פעמיים, עמדו יצירותיה של הציירת חגית שחל הנחשבת, ובצדק, לאחת הפורטרטיסטיות הישראליות הבולטות של ימינו.

חגית שחל נולדה בתל-אביב אך בגיל צעיר מצאה את עצמה לומדת באקדמיה לאמנות ויזואלית בהולנד [The Free Academy, The Hague, Holland]. בתום לימודיה היא חזרה לעיר מולדתה, שם היא חיה ויוצרת גם כעת. כבר מאמצע שנות השבעים היא גם מציירת במרץ ובהתמדה אלא גם מציגה את יצירותיה בתערוכות קבוצתיות, בתערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות איכותיים של ישראל ואירופה. גם בימים אלה תריסר מציוריה מוצגים באופרה גלרי בלונדון [The Opera Gallery]. כעת עבודות של חגית שחל נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים חשובים וביניהם במוזיאון ישראל, ירושלים.

כבר אז, באמצע שנות השבעים, אמני תל-אביב ומבקרי אמנות פתחו זרועות לחגית וקיבלו אותה בתור כישרון צעיר. עם זאת, עד מהרה התבררו הבדלים משמעותיים בין תפיסותיה אמנותיות לבין תפיסות של "מורים רוחניים" של אמנות ישראלית. מצד אחד, חגית שחל נעשתה חלק של חיי האמנות התל-אביביים. אך, מצד שני, היא בחרה לא להשתייך לקבוצות וקליקות למניהם. חגית שחל הקדישה זמן לא מבוטל לגיבוש אישיותה ועקרונותיה בעשייה אמנותית. ניתן היה לראות כיצד ציור של חגית התפתח והבשיל בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. כיום היא מוכרת כאמנית רב גונית אך בעיקר בתור פורטרטיסטית.

פעם, באחד מהראיונות היא הגדירה את עצמה כ"זאב בודד". אומנם, לטעמי היא מזוהה יותר עם "חתול שהתהלך לבדו", הדמות פרי דמיונו של רודיארד קיפלינג [Rudyard Kipling "The Cat that Walked by Himself" ]. אגב, בגינה של הסטודיו של חגית מסתובבים מספר חתולים חופשיים, עצמאיים שמגיעים אליה בכדי לקבל את מזונם ולעתים... לדגמן לציור. כן, ראיתי אצלה פורטרט לכל דבר של אחד מהם ולא עוד ציור אנימליסטי. האמת היא שאין זה מפתיע שמחשבותי על יצירותיה של חגית נזכרתי בסופר האנגלי הנודע. דווקא קיפלינג הגדיר כאחד מעימותים המובהקים המפלגים אנושות והוא יחסי מזרח-מערב. כידוע, בישראל דואליות זו מתקתקת בכל תחומי חיים. כמובן, שטיפול בנושא המדובר משורש גם באמנות פלסטית. בניגוד לחלק מעמיתיה השקפת העולם של חגית שחל היא אוניברסלית. לא נוכל להרחיב כאן אך דבר זה משתקף בציוריה.

יתכן כי זו היא אחת הסיבות שהיא הצליחה גם כמאיירת של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC NEWS. אחר כך היא הוזמנה לאייר עבור "ערוץ 2" בטלוויזיה ישראלית. במסגרות אלו חגית ציירה/תיעדה בין היתר דמויות גם על ספסל הנאשמים דוגמת איוואן דמיאניוק הנאשם בפשעים נגד אנושות במלחמת העולם השנייה ואת יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה ישראלי יצחק רבין .

לכאורה, גם עבודתה בעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות" מוסיפה לניסיונה של שחל באיור. אבל לאחר התבוננות מעמיקה יותר בציוריה המקוריים ניתן לזהות בהם את כל מאפייניו של הדיוקן. חלק של הציורים מזכירים לנו אטיודים תמציתיים ומרוכזים שבהם נראים ראשו, צווארו וכתפיו של אדם מצויר. מעל דפי העיתון אשר מוצגים ליד הציורים המקוריים אותן הדמויות נראות שונה במקצת. כאילו מתווסף אליהן מעין חותם הזמן. שני הרבדים האלה מהווים הנדבך הגדול של תערוכה זו המאפשר לצופה להתחבר להווי ישראלי. דמויות מהזירה הפוליטית של ישראל כמו אהוד ברק , בנימין נתניהו, חיים רמון עומדים לצד דיוקנאות של פוליטיקאים מזירה עולמית כמו ביל קלינטון, מילושוביץ , נאסראללה , המלך חוסיין ועוד. ביצירות אלו ניתן לראות סוג של פורטרטים מוזמנים. אך זוהי הזמנה מסוג מיוחד כי כאן לדו-שיח בין האמנית לבין המודל מצטרף בתור צופה ציבור מאוד רחב.

שחל רואה בדיוקן עניין תרבותי של המדינה. דיוקנאות של יוצרים ואנשי רוח הם עוד קבוצה חשובה בתערוכה. אומנם, חלקם גם התפרסמו בעיתון, למשל, דיוקן של מחזאי ישראלי ידוע חנוך לוין או איש ספרות ודמות בולטת של בוהמה תל-אביבית דן בן-אמוץ. ציורים אחרים הוצגו בתערוכות שונות וביניהם פורטרטים של הזמרת יהודית רביץ, שחקן תיאטרון ידוע יהושע ברטונוב , העיתונאי המכונה איש השלום אייבי נתן ועוד. טיפולה המדוקדק של הציירת בהם לא מסתפק בהעברת הדמיון למקור בלבד. היא עורכת בחינה אישית של הדמויות הנבחרות. חגית מציירת אותם שוב ושוב בנאמנות למקור אך מוסיפה גוונים חדשים לדימויהם. ברוב המקרים היא מצליחה לתפוס את מזגו וצביונו הנסתרים של האדם.

ומה מסתתר מאחורי האוטופורטרטים של חגית שחל? זה מעניין בהחלט מפני שמכלול יצירותיה מאותו ז'אנר כבר מהווים מעין אוטוביוגרפיה אמנותית שלה. עשרות אוטופורטרטים שנוצרו בשני עשורים אחרונים בעיניי הם הוכחה לחקר מתמשך של אישיותה ואמנותה. חלקם, משנות ה-90 בעיקר, מאוד חושניים ומעוצבים בחופשיות. בדיוקנאותיה אחרונים מורגשת יותר ויותר בחינה אישית קפדנית מאוד. אך בכולם ניכר כושר לצייר לא רק את קלסתר הפנים אלא גם את הנפש. בין השאר מתאפשר כאן לייחס להם ערכים שונים הקשורים ליחס בין האמנית לבין "הפרסונה" שלה, הפרסונה שעל-פי קרל גוסטב יונג [Carl Gustav Yung] מאבות פסיכולוגיה מודרנית והיא דימוי של האדם בעיני סביבתו. אני רואה בסדרות שונות של האוטופורטרטים של חגית סוג של ניסוים סיגנוניים שלה וחיפוש אחרי סגנונה זה. רישום אכספרסיוניסטי נמרץ, מריחות צבע פראיות וחופשיות ומריחות רחבות של פחם על גבי נייר מתחלפות עם הזמן לסגנון כמעט קלאסי אך, עם זאת, אישי.

מתוך מאגר עצום של דיוקנאות אנשי ארץ ישראל ממגזרים שונים בחרנו להציג כאן קומץ די מצומצם והם בעיקר של אנשים מהסביבה הקרובה של האמנית. בני פרלמן , דניאל מתיוק ואחרים, למעשה, מייצגים את עם ישראל כפי שמרגישה אותו חגית. ניתן למצוא בהם את כל סממני סגנונה. כמו בכל הפורטרטים חגית שחל משתמשת בשלב התחלתי של עבודתה בצילומים אשר משמשים חומר עזר. אחרי התבוננות ובחירה קפדנית חגית נכנסת לתחום שהיא מכירה אותו מצוין והוא ציור עצמו. תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה של ציירת ישראלית חגית שחל מציגה יותר מחמישים דיוקנאות בטכניקות שונות על בד ונייר ובתוספת נכבדה של דפי עיתון מקוריים. ביחד הם נראים כסוג של פסיפס המכליל פני אדם ומראה בדרכו את פני מדינת ישראל החוגגת בימים אלה 60 שנות להיווסדה.


טניה שטרנזון
אוצרת אמנות