The Problematics of the Feminine Experience 2019

The Problematics of the Feminine Experience / Orna Fichman – city curator/Municipal Gallery Curator


In her seminal 1988 book Thinking through the Body, (1) Feminist scholar Jane Gallop writes that for centuries, women have been defined by their bodies, and received a double message: men admired them for their beauty and they, in turn, changed themselves to fit the norms of this world, while at the same time, they were also deemed to be superficial and obsessed with their external appearance.

Hagit Shahal's body of work presented in this exhibition demonstrates the problematics of the feminine experience, as well as its representations, which unfortunately still prevail in Western and local culture to this day. Shahal portrays a wide range of critical, subversive, defiant, overt, or covert expressions that try to defy patriarchal hegemony.

A series of lino prints titled Double Trouble depicts women who are restricted in different ways: by narrow skirts, in high stiletto heels, bound in corsets, in fishnet stockings fastened with garters and so on – elements that hinder their free and easy movement. The images are accompanied by the line "What do you want?" – sometimes in its entirety and other times fragmented. The answer to this question may be found in another series of prints by the artist: I want to be what men want me to be or what men want me to look like... Which will undoubtebly be followed by the thought: so, what does this say about me…? Is my role as a woman simply to fulfill their fantasies, which demand me to have (as Shahal etches in her works): "a perfect body," "a perfect skin that will make him cry," "to look like an angel," and with all these requirements, to also still maintain a “healthy mind.”

The lino prints series Skewered portrays pole dancers at a strip club. The dancers are faceless, they are an object of sorts – the object of the male gaze, an object of consumption – whose sole purpose is to heighten men’s sexual arousal. Their limbs are wrapped around the pole or sprawled at its feet in seductive poses. In this dance, the dancers follow the image of a worldview that assigns them as women a place of degradation and discrimination.

This perception is underscored by Shahal in lino prints that bear the dancers’ "stage name," which she chose from an American website of "stage names" that are particularly popular among men. These include names associated with luxury cars (Mercedes, Lexus); gems (Jade, Opal, Crystal); innocence and vulnerability (Bambi), and also Olga, Anastasia, Maria, Destiny… Through these "stage names," each dancer establishes a dialectical relationship with those watching her: on the one hand, she appears on stage almost completely naked; on the other hand, she manages to remain anonymous in her fictitious name. And so, the dancer performs an act of both pathetic and tragic seduction.

In her book The Beauty Myth, (2) Naomi Wolf argues that "beauty" as a normative value is the product of mere social construct, and that the patriarchy determines the content of this construct in order to uphold its domination. "The myth of beauty," maintains Wolff, states that there are absolute and universal physical criteria for "perfect" female beauty, and moreover, it produces cultural images of this beauty and reproduces them relentlessly. The fact that these are images, and that they are projected and printed in the media as immutable and uniform, are very telling of their fictitious nature – and so it follows that we are not talking about "beauty" but rather about the "myth of beauty."

According to Wolf, images of beauty are exacting because they demand of women to match them completely. Such compatibility is impossible, at least not for long, because, unlike images, in reality women are more diverse in their physical appearance, and they constantly change throughout their lives: they, for example, age... Therefore, in order to maintain a certain degree of compatibility between them and the images, women have to subject themselves to the perpetual "labor of beauty," which includes starvation diets and sometimes life-threatening plastic surgery.

Images of beauty have an adverse effect on all aspects of women's lives: their attitude to their bodies, their sexuality, their employment possibilities, and especially their consciousness and freedom of choice. As women broke more legal and material barriers, images of female beauty around us became more strict, demanding, and cruel... Today more women have money, power, control, and legal recognition than ever before, but in terms of how women today feel about their body, they may be worse off than their grandmothers, who were not liberated...

The "myth of beauty" is expressed in a series of engravings and monotypes in which Shahal portrays skirts, dainty lace dresses, frilly fringes, flimsy tank tops, high heels, and ballerina shoes – seductive feminine items that lure the coveting masculine gaze. In another series titled Death Will Not Do Us Part, Shahal uses sheets of bright red and gold Chinese paper on which she prints feminine images that are also directly linked to the "myth of beauty": lipsticks, makeup brushes, mirror, stiletto shoes, a woman’s hand with painted groomed nails – images that according to Shahal, follow every woman to her grave. Sometimes these pieces of paper depict a cup of coffee or a kitchen knife – alluding, perhaps, to the perception that a woman's place is in the kitchen.

This series is presented in a display table with transparent Perspex cover, a display that simulates a view of a woman's symbolic "tomb," immediately bringing to mind the importance of these objects in her life. The intentional use of Chinese sheets of paper (“joss paper”) offers a Western interpretation to the Chinese tradition of burning joss paper printed as bank notes at funerals, as a symbol of the assets that the deceased accumulated in their lives. 

A natural extension of these images is found in the series Little Women, consisting of lino prints on pieces of textile. In this series, the artist examines the nature of women’s role in contemporary TV commercials. In most cases, these roles present them as nothing but a seductive and attractive "receptacle”. The choice to print advertising images of women on a shiny textile that imitates snakeskin, pointing to the sexist/vulgar fashion trend of cheap synthetic fabrics (that sometimes also imitate crocodile or leopard print) associates the women in the ads with the image of the femme fatale – who seduces men with her beauty and then devours them like a wild animal, and at the same time also links them perfectly with crafts like sewing, traditionally associated with femininity.

The feminine, active, and poignant expression in Hagit Shahal’s works in this exhibition is another link in a chain of female artists whose works have been featured in exhibitions in Israel and around the world since the 1970s. Exhibitions aimed at focusing and generating discourse surrounding notions like body, sexuality, feminism and at re-examining women-men relations.


  1. Jane Gallop, Thinking through the Body, New York: Columbia University, 1988.
  2. Naomi Wolf, The Beauty Myth: How Images of Beauty are Used Against Women, New York: W. Morrow, 1991. 


הפרובלמטיקה של החוויה הנשית/ אורנה פיכמן – אוצרת העירייה


החוקרת הפמיניסטית ג'יין גאלופ כתבה בספרה משנת 1988 (1) שבמשך מאות בשנים אמרו לנשים שהן מוגדרות ע"י גופן, והועבר להן מסר כפול: הגברים העריצו אותן בשל יופיין והן מצידן התאימו את עצמן לנורמות של עולם זה, ומאידך הן נחשבו לשטחיות העסוקות בגופן כל הזמן.


מכלול עבודותיה של חגית שחל בתערוכה זו מדגים פרובלמטיקה זו של החוויה הנשית כמו גם את ייצוגיה המתקיימים, לצערנו, עד היום בתרבות המערבית ובזו המקומית.

שחל מתארת טווח רחב של מבעים בעלי ערך ביקורתי, חתרני, מתריסני, גלוי או סמוי, המנסים להיאבק בהגמוניה הפטריארכלית.

בסדרת חיתוכי לינולאום הנושאת את השם: "דאבל טראבל" מוצגות נשים כבולות באופנים שונים: בחצאיות צרות, בנעלי סטילטו גבוהים, חנוקות במחוכים, בגרביוני רשת מהודקים בביריות וכדומה – אלמנטים המונעים מהן תנועה חופשית ונוחה.

לצד הדימויים יופיע הטקסט: "מה את רוצה?" לעיתים בשלמותו, לעיתים קטוע. תשובה לשאלה זו נמצא, אולי, בסדרת תחריטים נוספת של האמנית. אני רוצה להיות מה שהגברים רוצים שאהיה או: איך שהגברים רוצים שאראה... כשלאחריה בוודאי תתעורר התהייה: אם כך, מה אני אומרת על עצמי? האם תפקידי כאישה הוא למלא את הפנטזיה שלהם הדורשת ממני (כפי ששחל חורטת בעבודותיה): "גוף מושלם", "עור מושלם שיגרום לו לבכות", "להיראות כמו מלאך" ועם כל הדרישות האלה גם להישאר בעלת "נפש בריאה"...


בסדרת חיתוכי הלינולאום "משופדות" מתוארות רקדניות עמוד

(Pole Dance) במועדון חשפנות. הרקדניות נטולות תווי פנים, הן מהוות מעין חפץ, אובייקט למבט, לצריכה, שכל מטרתו היא להעצים גירוי מיני לעיניים גבריות.

אברי גופן כרוכים סביב העמוד או מוטלים לרגליו בפוזיציות פתיינות.

בריקוד זה משתפות הרקדניות פעולה עם דימוי תפישת עולם המקצה להן כנשים מקום פוגע ומפלה. תפישה זו מועצמת על ידי שחל בחיתוכי לינולאום הנושאים את  "שמות הבמה" של הרקדניות אותם בחרה מתוך אתר אינטרנט אמריקאי בו מאגר "שמות במה" שגברים אוהבים במיוחד. שמות הנקשרים, מן הסתם, למכוניות פאר (מרצדס, לקסוס); לאבני חן (ג'ייד, אופל, קריסטל); לתמימות ופגיעות (במבי) וגם: אולגה, אנסטסיה, מריה, דסטיני...

באמצעות "שמות במה" אלה מצליחה כל רקדנית לקיים יחסים דיאלקטיים עם הצופים בה: מצד אחד, היא מופיעה על הבמה כשגופה חשוף כמעט לגמרי, מצד שני היא מצליחה להישאר אנונימית בשמה הבדוי. כפועל יוצא מכך מקיימת הרקדנית אקט של פיתוי פתטי וטראגי כאחד.


נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי" (2) טוענת כי "יופי" כערך נורמטיבי הוא תוצר של הבנייה חברתית גרידא, וכי הפטריארכיה קובעת את תוכנה של ההבניה הזו במטרה להמשיך ולקיים את שילטונה.

"מיתוס היופי", טוענת וולף, קובע שישנם קריטריונים פיזיים מוחלטים ואוניברסליים ליופי נשי "מושלם", ושנית, הוא מייצר דימויים תרבותיים של היופי הזה ומשכפל אותם ללא הרף. העובדה שמדובר בדימויים, והעובדה שאלה מוקרנים ומודפסים באמצעי התקשורת למיניהם כבלתי משתנים ואחידים, מלמדות על הממד הפיקטיבי שלהן – ולכן לא ב"יופי" מדובר אלא ב"מיתוס היופי".

דימויי היופי, על פי וולף, הם תובעניים משום שהם דורשים מהנשים יצירת תואם בינן לבינם. תואם כזה הוא בלתי אפשרי, לפחות לא לאורך זמן, משום שבניגוד לדימויים, נשים במציאות מגוונות יותר במראה הפיזי שלהן, והן אף משתנות ללא הרף במהלך חייהן: הן, למשל, מתבגרות... לפיכך, כדי לשמר איזשהו תואם בינן לבין הדימויים, על הנשים להשתעבד ל"עבודת יופי" מתמדת, הכוללת דיאטות רעב וניתוחים פלסטיים לעיתים מסכני חיים.

דימויי היופי משפיעים באופן שלילי על כל היבטי החיים של הנשים: על יחסן לגופן, למיניותן, על אפשרויות העבודה שלהן ובעיקר על תודעתן ועל חופש הבחירה שלהן.

ככל שהנשים פרצו יותר מחסומים חוקיים וחומריים, כך הפכו דימויי היופי הנשי הסובבים אותנו לקפדניים, תובעניים ואכזריים יותר...

ליותר נשים יש כסף, כוח, שליטה והכרה חוקית מאי פעם, אולם במונחים של כיצד הנשים מרגישות כיום בקשר לעצמן פיזית, ייתכן שמצבן גרוע משל הסבתות שלהן, שלא היו משוחררות...


"מיתוס היופי" מקבל את ביטויו בסדרת תחריטים ומונוטייפים של שחל בהם היא מתארת חצאיות, שמלות תחרה מעודנות, שנצים מצועצעים, גופיות דקיקות, נעלי עקב ובלרינה – פריטים נשיים פתייניים (המופיעים ללא תיאור גוף נשי), המצליחים ללכוד את המבט הגברי החומד.

בסדרה נוספת של שחל "המוות לא יפריד בינינו" מדפיסה האמנית על גבי ניירות דקיקים צבועים זהב ואדום עז מתוצרת סין, דימויים נשיים הנמצאים, אף הם, בזיקה ישירה ל"מיתוס היופי": שפתונים, מברשות איפור, מראה, נעלי סטילטו, יד נשית עם ציפורניים מטופחות משוחות בלק – דימויים ההולכים, על פי שחל, עם כל אישה עד לקבר... יש ועל אותם הניירות יופיעו גם תיאורים של ספל קפה או סכין מטבח – המרמזים, אולי, על התפישה שמקומה של האישה בבית, במטבח.

סדרה זו מוצגת בתערוכה, לא בכדי, בשולחן תצוגה הסגור במכסה פרספקס שקוף, אשר מדמה הצצה אל תוך "קבר" סימבולי של אישה, ומעלה, בין רגע, את חשיבותם של חפצים אלה בחייה.

השימוש המכוון בניירות הסיניים מהווה אינטרפרטציה מערבית אותה עושה שחל למסורת הסינית, בה גופות הנפטרים נשרפות יחד עם ניירות שכאלה המודפסים גם כשטרות כסף, ומסמלים את ממדי הרכוש אותו צברו הנפטרים.

המשך טבעי לאותם הדימויים נמצא בסדרה "נשים קטנות" בה הדפיסה שחל חיתוכי לינולאום על פיסות בד. בסדרה זו בוחנת האמנית את מהות התפקידים אותם מגלמות נשים בימינו בפרסומות טלוויזיה. במרבית המקרים יהיו אלה תפקידים המציגים אותן כ"קנקן" פתייני ומצודד בלבד.

עצם בחירתה להדפיס את הנשים מהפרסומות על בד מבריק המדמה עור נחש ונמצא בקונוטציה לטרנד האופנה הסקסיסטית/וולגרית של בדים סינטטיים זולים (המחקים גם עור קרוקודיל או פרוות נמר), קושרת את הנשים מהפרסומות מצד אחד לדמות ה"פאם פטאל" – זו המפתה ביופיה את הגבר ואחר כך קוטלת אותו כחיית טרף, ומצד שני מחברת אותן, באופן מושלם, גם אל מלאכת התפירה המזוהה, באופן מסורתי, עם נשיות.


המבע הנשי, האקטיבי והנשכני ביצירותיה של חגית שחל בתערוכה זו, מהווה חוליה נוספת בשרשרת יצירות נשים-אמניות, שהוצגו בתערוכות החל משנות ה – 70 בארץ ובעולם. תערוכות שעניינן היה למקד ולהעלות שיח ודיון רחב על מושגים כגון: גוף, מיניות, פמיניזם ובחינה מחודשת של יחסי נשים – גברים.




(1) Jane Gallop, Thinking through the Body, New-York: Columbia University, 1988                                                                                      


(2) נעמי וולף, מיתוס היופי, בייצוגים של יופי נגד נשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד,